לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

לפני 112 שנה הגיע גבר צעיר לחופיה של יפו, תיק קטן על גבו ותקווה בליבו. שמואל אזרחי בריסקר ביקש לבנות את ביתו בארץ ישראל. בזכרונותיו כתב כי "גרם לי מזלי, כי באונייה זו הייתי יחיד מבין אלה שעלו ארצה…כדי לחיות בה: אחד מאותם אלפים שחלמו את חלום ציון לבנות ולהיבנות בארץ ישראל." 

מעבר לים, ערב מלחמת העולם השנייה, בארצות הברית הגדולה, ישב רב רפורמי וביקש ליצור שינוי ביחס של התנועה הרפורמית לציונות: "ישראל. אם היהדות היא הנשמה, הרי גופה הוא עם ישראל…בשיקומה של ארץ-ישראל, הארץ שנתקדשה על ידי זכרונות ותקוות, רואים אנו תקווה לחיים מחודשים לרבים מאחינו… [יש להפכה] למרכז של תרבות יהודית וחיי רוח…"  

שניהם היו אבות אבותיי. הם לא הכירו זה את זה והמרחק ביניהם היה רב.

אך שניהם האמינו בחלום הציוני- להקים בית לעם היהודי בארץ ישראל ומדינה זו תשאף להיות חברת מופת. הערך המניע שלהם, היה תקווה. התקווה שלהם אפשרה להם לדמיין דבר שעוד לא היה קיים. 

ככתוב בספר ירמיהו: "מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה"(ירמיהו כט, יא).

75 שנה אחרי קום המדינה, אני מאמינה שהם היו נדהמים מהנעשה פה, מהעושר האנושי והגיוון התרבותי, מהתחדשות התרבות והיהדות, מקצב החיים הפועם כהלמות תופים, מהכלכלה הפורחת ומערכות החיים המופלאות שקמו כאן, בזכות העבודה הקשה, האמונה של רבות ורבים. 

ולמרות ההשתאות אני מאמינה שהם וגם אני חושבים שעוד רבה הדרך. טרם הפכנו לחברת מופת. בפרוס עלינו שנת השבעים וחמש למדינת ישראל עלינו לשמוח בטוב שיצרנו כאן ולהביט בעוולות שנוצרו פה. עלינו להכיר בכאב ההפסד והנישול שנעשה לאזרחים הערבים במדינת ישראל משנת 48' ועד היום. עלינו להכיר בעוול שעשו אליטות אשכנזיות כלפי יוצאי צפון אפריקה והמזרח. בעוולות שגברים עשו לנשים. ביחס המחפיר לעולים מאתיופיה וברית המועצות לשעבר. 

להישיר עיניים כלפי הגזענות, השנאה והשחיתות. כפי שלימדנו ירמיהו, מתוך האמת, יבוא השלום. 

ומתוך התקווה והדמיון נוכל להביא את עצמנו לארץ המובטחת באמת. לכולן ולכולם.