לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

שבעים וחמש שנים אנחנו חיים כאן יחד, אנו ואלו שקדמו לנו, בארץ הקטנה הזו שאינה עושה לנו חיים קלים. נרצה או לא נרצה, אנחנו ערבים זה לזה, משפיעים ומושפעים זה מזה, תלויים זה בזה באופן עמוק.

משל הספינה הוא דימוי והמחשה לערבות הזו:

"משל לבני אדם, שהיו יושבין בספינה. נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו.

אמרו לו חבריו: מה אתה יושב ועושה?!

אמר להם: מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח?!

אמרו לו: שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!" (ויקרא רבה ד ו)

בשנת ה-75 למדינת ישראל, נדמה שהקולות המאשימים זה את זה בקידוח הספינה מתרבים ומתגברים. משברי הים מטלטלים את הספינה, המים מאיימים לפרוץ, יושבי הספינה מביטים בבעתה בקודחים ואינם מבינים כיצד טחו עיניהם מראות את הסכנה.

כל הקשב מופנה אל קולות הקידוח, ואין איש שם לב אל מלאכתם השקטה של שאר א.נשי הספינה: המלחים, הטבחים, הצוות הרפואי ואנשי הניקיון, קציני המכונות ורב החובל. אנשים ונשים פועלים ברוגע ובמקצועיות כדי להשיט את הספינה בבטחה, נחלצים לעזרה מעל ומעבר בעת הצורך, יוצרים קשרי ידידות וקירבה ולומדים לסמוך זה על זה. זהו פן אחר של ערבות.

הנוכל להפנות קשב ומבט גם לרוב השקט של השטים בספינה? הנוכל להיזכר שגם הקודח בספינה אינו חפץ בטביעתה, וכי רק אתמול חתרנו יחד? הנוכל למצוא ערוצים של תקשורת, מתוך ערבוּת שאינה רק כורח אלא ערך?