לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

המתבונן על העם היושב בציון עשוי לחוש בליבו תמהיל של שמחה ועצב. מחד מתרונן הלב ומודה על בניין כה מרשים של העם היהודי, המלא אנשים חכמים, נבונים ויצירתיים, החולקים מפעל כה מרשים של בניה ועשיה. מאידך שוב לא ניתן להתעלם מקיום חָשָׂךְ השוכן ביסוד הבניין עצמו. האנשים עצמם מצוינים במעלות יתרות אלא שחסר החוט, אותו גורם רוחני פנימי מלכד, שבעדרו נותרים הבריות עדרים עדרים משום שאין בהצלחתם ואיכותם כדי לגבש כלל.

למה הדבר דומה לרושם הרב שמסב מפל מים עצום שמימיו נופלים מגובה רב ברעש עצום. רק שהלב יודע שנפילתם היא הסיבה לכוחם, כאשר בהעדר גורם מכנס ומרסן סופם להתפזר, ולהיוותר לבסוף תשושים וחסרי און.

''וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה'' (דברים לא, י"ז). בניין המתנשא לגובה רב שנבנה בעמל רב מתגלה כרעוע דווקא משום ששאיפתו להתנשא לגובה מעיקה על יסודותיו. חרוזים בעלי גוונים וצבעים מופלאים זקוקים לחוט דק, חזק, אבל בעיקר רך וגמיש שישזרם יחד.

את המרפא אבקש בעצת חכמינו ז''ל: ''לעולם יהיה אדם רך כקנה ואל יהיה קשה כארז'' (תענית כ ע''א). בלבו יודע הקנה שעת ורוח סערה באה לעולם עליו להתכופף, באופן שחולשתו היא עוצמתו. לעומתו תוקפו וגבורתו של הארז מטעים אותו והם שלבסוף גורמים לו להישבר. אומנם עמיד הוא בפני רוחות מצויות, אבל לא כן בפני רוח סערה. למגינת לב שבירתו של הארז נעוצה רק בו עצמו, הזדהות הכה מוחלטת עם חוזקו ותוקפו אינה מאפשרת עבורו את גילוי חולשה שלה הוא כה זקוק כדי להתמיד.

כפי שאמר י.ח ברנר ''אני מספיק חזק בשביל להיות חלש'', יש דברים עבורם נדרשת ההכרעה האמיצה להיות חלש. לתמהיל כה סמיך של אנשים עוצמתיים, חזקים, נחושים בדעותיהם, נדרשת מידה יתרה של רכות כיסוד המאגד כל. דעות כה נחרצות, כה קשות, המוטחות כבליסטראות הן שבעת סער נהפכו לנו למוקש. לא כן הדבר, מאחר ויותר מכל לא החוזקה אלא דווקא החולשה והרכות הן המהות המשותפת לכולנו, גם כיהודים וגם כבני אדם.

אוי ארץ יקרה, כמה קשה לומר זאת, עת להיות חזק ועת להיות חלש, את שהורגלת וחונכת לכוח ולחוזקה, כמה קשה עבורך כעת להיות חלשה – ורכה. אנא, ''לעולם יהיה אדם רך כקנה …'''