לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

ישנו פסוק שאני מאוד אוהבת, בו אומר הנביא: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹוהֶיךָ" (מיכה ו, ח).

גדלתי על הפסוק הזה בילדותי ונותר בו טעמה המתוק של הילדות. הוא מזכיר לי את סבתי האהובה  שנפטרה לי ממש מזמן. סבתא משפיעה וחינוכית שחיה חיי קיבוץ חלוציים, צנועים ומוקפדים ושיננה אותו כמנטרה. אוהבת אותו גם כי ישנה בו פשטות גדולה. לא פשטות במובן שקל ופשוט לבצעו אלא כי יש בו בהירות פשוטה של מה מתבקש ממך. האמירה הזו, באה גם כי היא טובה לאדם, וגם כי היא דרישה מאת ה'. זה הולך ביחד ורק בעובדה ההרמונית הזו כבר יש אחדותיות נותנת כוח, מבהירה ומנחמת.  

עשות משפט, אהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך. הדרישות הן עמוקות ובסיסיות ובו זמנית גבוהות ובעלות יומרה טובה. טבעיות, הגיוניות ופשוטות מחד, וכמעט בלתי ניתנות לביצוע, מאידך. מן תמהיל מופלא כזה המגולם במילים "מה ה' דורש ממך כי אם". רק את זה, זה מעט ובסיסי, זה המון וחובק כל. אולי אפילו עם קורטוב אירוניה עצמית: "כי אם".

עשות משפט ואהבת חסד הם שני עקרונות כמעט מנוגדים. דווקא לכן, הכרחי להשלים את המציאות עם שניהם. משפט הוא הצדק המוחלט שבלעדיו אין קנה מידה ואין בהירות מוסרית זוהי שורת הדין ההכרחית. אהבת חסד היא זו המקלקלת את השורה באהבה, גורמת לנו לצאת מעצמנו לכיוון הזולת אפילו מעבר לדין, רק כי דואגים, רק כי הלב יוצא. 

"הצנע לכת עם ה' אלוהיך" נראה לי כמו הבסיס להכול. שורש החטא הוא בהעדרה של הצניעות. ההיבריס הוא אבי אבות הטומאה והחטא, כי הוא מבטל הכל ובעיקר מבטל את האחר, את מי שמחוצה לי ושונה ממני. חוצפה כלפי שמיים ואלימות כלפי יושבי הארץ שיוכלו להירפא ולהיתקן רק אם נצניע לכת. 

אני מוסיפה פה את מילותיו החזקות והמופלאות של רבי נחמן "תכלית הידיעה שלא נדע". ככל שאנו גדלים ומתפתחים ברור יותר עד כמה איננו יודעים. הבסיס של חיינו, החיים והמוות, אינם בידינו וגם לא כל האמת. תכליתה של הידיעה היא ההבנה שאיני יודעת ואני זקוקה בכל עת לשיחה ולבירור צנוע עם זולתי. האדם הוא עולם קטן, התיקון שלו מתחיל בי. מאחלת לי ומאחלת למדינת ישראל שתתקיים בנו אי הידיעה, צניעות שתוביל למשפט ולחסד.