לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת. בְּשׁוּב ה' אֶת־שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". (תהלים קכו, א) 

את יום הולדתה האחת עשרה חגגה אמי על סיפון אוניה, שהפליגה בדצמבר 1939 מהמבורג, גרמניה לצ'ילה. עשר שנים מאוחר יותר היא חצתה שוב את האוקיינוס, יחד עם הוריה, בדרכם לארץ ישראל. 

בגיל חמש עשרה עזב אבי את ביתו בבואנוס איירס להכשרה חקלאית בצ'ילה. שנה אחר כך עלה עם הגרעין הדרום אמריקאי והצטרף לקיבוץ דתי בצפון הנגב, מול רצועת עזה.

עבור שניהם, שיבת ציון הייתה חלום דורות שהם זכו להגשים בעמל כפים ובזיעת אפיים. אני ובני דורי נולדנו כבר אל המוכן. את הכרת הטוב והוקרת התודה שהיו אוטומטיות כל כך עבורם, אנחנו צריכים לתרגל מתוך מודעות ומחשבה תחילה. מי שנולד אל שפע וחירות נוטה לראות באלו מובן מאליו. אלא ששום דבר מכל הטוב הזה איננו מובן מאליו. הגשמת החלום יכולה גם להיות מסוכנת, כיוון שהציפיות האוטופיות שלנו מתנגשות במציאות מאוד לא מושלמת, ועוד יותר מזה, הן מתנגשות בחלומות האוטופיים של זולתנו.  

"מה שבשבילך חלום, לי זו האימה. 

 מה שבשבילי שלום, לך זו מלחמה".(ניצוץ האהבה, אהוד בנאי)

כגודל הציפיות והחלומות כך גם גודל השבר והאכזבה. אם לא נתרגל כל הזמן להיות בהכרת הטוב והוקרת תודה אנחנו עלולים להתדרדר לייאוש ולשבור את הכלים, שהרי "בעל הנס אינו ומכיר בניסו" (בבלי, נידה לא ע"א).

אם נסכים לקבל את הזמנים שבהם ברי הפלוגתא שלנו מגשימים את חלומם, על חשבון חלומותינו, אם נבין שהמציאות מאזנת בין ציפיות שונות, ושאחרי כל תנועה בכיוון אחד חייבת לבוא תנועה בכיוון הנגדי, אז נזכה להגשים את כל החלומות בלי לפגוע בזולת.

וכדי שזה יקרה אנחנו צריכים להכיר בנס שבו אנחנו חיים, להוקיר תודה לאבותינו שחוללו אותו, לראות את כל הטוב  שסביבנו ולהכיר טובה שגמל איתנו אלוהים.

"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה".