לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד" (דברים ו, ד).

לו"ז האימון הרוחני של מסורת ישראל מדורי דורות הינו קריאת שמע, הקריאה הפותחת בציווי ״שמע ישראל״ ומסתיימת בציווי, או שמא בכמיהה, להשגת אחדות האל. 

ניתן להציע כי הדרך להשגה עליונה זו תלויה אם כן בתנאי מקדים: שמע.י את ישראל!, ודע.י, כי ה׳ אלוהינו הינו האל של כולנו, ללא יוצא.ת מן הכלל. ורק כך תדע.י, כי ״ה׳ אחד״. 

מכאן, רק אלו היודעים והיודעות לשמוע את כלל ישראל, על כל מגוון קולותיו וכל קשת זהויותיו השונות, יזכו ברוחם באחדות השכינה בעזרת ה׳. 

כבר לימדונו רבותינו, וכבר אין זה מן הנסתרות, כי האחדות תלוייה בהכרה כי האחר, בין אם הינו אדם או דבר מה שחיצוני לי ובין שהוא רעיון או רגש פנימי שהינו חלק מתודעתי, הוא לעולם גם חלק ממני. 

לעתים דרישה זו כמעט ואינה מתקבלת על הדעת, ויש שהיא כמעט קשה מנשוא (הכיצד אפשר כי בי, בי ממש הוא הדבר?). אך זוהי עבודת ה׳, וזוהי עבודת הקורבנות מלשון קירוב רחוקים, שיש לקיימה בכל יום תמיד במשכן הנשמה הרוחני של כל אדם: להאמין ביכולתנו לשמוע את קולו של כלל ישראל הנובע כמעיין המתגבר מתוך קולות מים רבים ושונים. 

על כן, ברוחו הנשגבת של ערך האחדות שאין למעלה ממנו, שורה עלינו כעת חובה להגשים חזון חדש-ישן של אחדות שלמה ואמיתית. אחדות המעניקה מקום שווה וקול שווה לכל אדם החי בארצנו, מנהר הירדן ועד הים הגדול, ללא הבדל דת, גזע ומין. אז יקויים בנו הכתוב: "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה יהוה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד" (זכריה י"ד, ט).