לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

אנו מדינה דמוקרטית. ערך ההליכה אחר הרוב הוא מרכזי ובסיסי, גם בעולם היהודי וגם בשיטת הפוליטיקה הדמוקרטית. למעשה, זהו אחד הערכים המחברים בין היהדות לדמוקרטיה. בשתי המסורות הללו הוא מְלֻוֶּה באזהרה אודות שימוש בלתי מרוסן ובלתי מוגבל בו.

 באחד מרגשי המתיחות הקיצוניים ביותר בבית המדרש, מוצגת ההליכה אחר הרוב כדרך הראויה להגיע להכרעה אנושית. "שכבר כתבת בהר סיני בתורה 'אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת' ", אומר ר' ירמיה (בבלי, בבא מציעא נ״ט, ע"ב). אין כאן שאלה, הרוב קובע! כשיש מחלוקת, כשיש שאלה - הרוב האנושי הוא המחוקק, הוא האמצעי להכרעה והוא המוביל לפסיקת הלכה. 

הבחירה להכריע על פי הרוב מבוססת על פסוק שמצוטט בדברי הגמרא: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת" (שמות כג, ב). כך יש לפעול, הליכה אחרי הרוב.

עיון נוסף בפסוק, מצמיד להליכה אחר הרוב גם אזהרה. בד בבד, לצד האמירה החד משמעית על עליונות הרוב, ניצבת לה התראה: ״לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת״ (שמות כג, ב) - אותו פסוק הקורא לנטייה אחר הרוב גם מזהיר בו זמנית: זהירות! הרוב לפעמים הוא אמצעי לעשיית רע! כח הרוב עשוי להוביל לריב.

‏התורה והמסורת היהודית דורשות מאיתנו התנהלות מורכבות ביחס לרוב. מצד אחד לנהוג על פי‏ הרוב ובו זמנית בזהירות מפניו, נדרשים כל הזמן בלמים ואיזונים: נכון ש"אחרי רבים להטות", אבל גם לא תהיה אחרי רבים כי לפעמים הם לרעות. 

‏בדרכה הטיפוסית קוראת לנו התורה להימנע מפשטנות, ‏בעוד שהמסורת תובעת מאיתנו מורכבות: לא "אחרי רבים להטות" ותו לא, אלא, בזהירות, על מנת שלא נהייה "אחרי רבים לרעות".