לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

ברגע אחד, הסיפור שלנו, השתנה. משום מקום, יצא קול וקרא לנו ללכת אל ארץ חדשה, ולממש שם את ההבטחה של חברת גאולה: "וַיֹּ֤אמֶר יְהֹוָה֙ אֶל־אַבְרָ֔ם לֶךְ־לְךָ֛ מֵאַרְצְךָ֥ וּמִמּֽוֹלַדְתְּךָ֖ וּמִבֵּ֣ית אָבִ֑יךָ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַרְאֶֽךָּ. וְאֶֽעֶשְׂךָ֙ לְג֣וֹי גָּד֔וֹל וַאֲבָ֣רֶכְךָ֔ וַאֲגַדְּלָ֖ה שְׁמֶ֑ךָ וֶהְיֵ֖ה בְּרָכָֽה... נִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה" (בראשית יב). ולא, הקול לא נשמע רק באותה פרשה מפורסמת של הליכה, הקול הזה חזר ונשמע מאז, בכל פעם כשדלת ההיסטוריה נפתחה לתקופה חדשה.  

אנחנו כאן, עושות ועושים היסטוריה. בכל יום, בכל קהילה, בכל צעד וצעדה. כאן, מבפנים, מתוך ליבת ההיסטוריה עצמה, המציאות נדמית לפעמים כקשה וכבולמת את ההליכה אל התקווה.  

מדרש ידוע, מספר על אדם אחד, שנדד והלך ממקום למקום. באחת מתחנות נדודיו, ראה ארמון עולה באש. עצר ושאל: "היכן בעלי הארמון, איך ייתכן שהדליקה משתלטת? איפה המנהיג של הבית? הציץ עליו בעל הארמון מתוך השריפה ואמר לו: אני כאן, בתוך הארמון הדולק. וכך מספר המדרש, גם אברהם, שראה במסעו שלו אל הארץ, את העולם בוער, את ארץ כנען בלא מנהיג, בלא אותה הבטחה שעמדה לו בראשית צעדיו, שאל: "תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג?" הציץ אליו אלוהים והשיב – "אני הוא בעל העולם". אברהם, כמצוותו של אלוהים, הולך הוא בנדודיו בדרך שלא הלכו בה לפניו, אל יסודה של חברה, ובמקום לחוות את התגלמות ההבטחה, של אותה חלקת אדמה נפתחת בפניו לכל אורכה ועומקה, הוא צופה בבירה, בארמון העולם, עולה בלהבות. ולא הבטחה נגלית בפניו כי אם קריסה אדירה של יסודות העולם, שאלוהים בנה.  

גם אנו, רואים לעיתים בתוך המציאות הישראלית שבה אנו חיים, את הדליקה שמכלה לא רק את הבית, אלא גם את החברה ואת ההנהגה. כן, הבירה שלנו, בוערת. המקום שלנו, מדינת ישראל, הגשרים שפרוסים בה בין הווה לעתיד – מוטים ליפול, איננו יודעים מה יהא עליהם והאם יחזיקו את כל ההולכים והעוברים. האם יקרסו הגשרים מכובד הרוחות העזות שמטלטלות אותנו? התוכניות הרבות שיצרו מנהיגי המקום בתחילת דרכנו, אינם מתאימים עוד לארץ הזאת, ולזמן הזה.

בפתחה של שנת העצמאות ה-75 למדינה אנו יודעים שזו ארץ של דלקות רבות. אבל אם נביט לרגע אחד, בפניהם הנשקפות של כל דריה, נראה את יפי כל ההולכים וההולכות. אם נפגוש בדרך את אלוהים בארמון, וכשנעצור ונשאל מי המנהיג? תהיה בפיו של אלוהים תשובה: אתם. ואתן. אנחנו. 

אנו מקבלים לידינו את ההליכה בארץ הזו, ובידינו האוהבות, מקבלים את האחריות על הובלת חלקת אלוהים צנועה בידיעה שהשריפות ימשיכו לבעור. כיוון שאידאות חדשות תמיד יבעירו עולמות קודמים אבל גם האהבה והמסירות תמיד יהיו שם, והם האש היוקדת של העשייה. כל עוד המעשים שלנו יהיו גדולים ומהירים יותר מהאש – אנחנו נמשיך להתקיים. יש לנו חלק גדול ובלתי משתנה בתהליך האלמותי הזה. ברגע שנחליט לא ללכת יותר, כי אם לרוץ. לרוץ מהר. הכי מהר שנוכל. נהיה אנחנו הדרך עצמה. החברה, המדינה, העתיד וההבטחה. אנחנו ארץ תקווה. אנו נושאים את אמונתנו באשר נלך: להיות עמים חופשיים, בארצנו, בארץ ציון וירושלים. 

אשרינו שזכינו להיות בין ההולכות וההולכים. אשרינו שעוד פתוחה בפנינו הדרך.