לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

"תגידי משהו מעודד, את תמיד כזו אופטימית", הבקשה הזו חזרה שוב ושוב, ועוד פעם, במהלך החורף האחרון. כולנו נזקקנו לתקווה. ואותי הבקשה הזו, ששמעתי אותה מבחוץ אך לא פחות חזק מתוכי, אותי היא שלחה להמון מחשבות על מה זו בעצם תקווה. 

להמנון שלנו קוראים התקווה, יש לנו שכבה רחבה וסופר מצליחה של יזמים, ויוזמה היא הרי הדבר הכי מלא תקווה שיש. לכאורה אנחנו אומה מלאת תקווה. אבל בה בעת, אנחנו גם קוטרים, חשדנים, יוצאים מפרופורציה בקלות וסוחבים טראומות לאומיות אינסופיות. אז מה באמת? 

ההסבר מצוי, נדמה לי, בפער בין תיאור לציווי. כשאומרים "הכל לטובה" אם הכוונה היא שבשורש של כל אירוע עומד משהו טוב ושבסופו של דבר העולם מתקדם לכיוונים טובים אז זו תפיסה מאד אופטימית אבל כזו שיש בה מימד של הדחקה, הכחשה ולפעמים נזק של טשטוש התפתחויות רעות ובעייתיות. אבל אם הכוונה היא לציווי, כמו למשל ,"הכל למחזור", אזי הכוונה שבכל אירוע וכל התרחשות חובה עלינו לחפש את הדרכים באמצעותם ניתן להשתמש בו על מנת להיטיב. 

כך גם במילים "עוד לא אבדה תקוותינו". גם כאן אין לטעמי תיאור, אלא מצווה. 

אסור שתאבד תקוותינו לא כי ברור שבסוף יהיה טוב, אלא כי החובה שלנו היא לא לאבד את הצפון, (כלומר את המזרח במקרה הזה). לא להוריד עיניים מהמטרה והכיוון ולחפש דרכים לצעוד לכיוונו גם כאשר הדרך מאוד לוטה בערפל. 

מדינת ישראל נמצאת כרגע בלבו של משבר, מהגדולים שאי פעם חוותה. אולי הגדול מכולם. אנחנו מפוצלים, חסרי אמון ולא ברור לנו שאפשר להמשיך יחד. 

האם אני אופטימית? לא יודעת. קשה לומר שהדרך לאיחוי השסעים וליציאה מהמשבר ברורה לי ושאני משוכנעת שנצעד בה. אבל אני יודעת שיש לנו מצווה ואחריות לפעול ושיש הרבה מאוד נתיבים שאפשר לנסות שחייבים לעשות. 

"לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אין אנו בני חורין להיבטל ממנה" (לפי משנה אבות ב, טז). 

עוד לא אבדה תקוותינו.