לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

פסוק טו במזמור תהילים לד, מעניק לנו בארבע מילים פשוטות מתכון לחברה מתוקנת: "ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־טֹ֑וב". הדרישה מתוך הפסוק היא כפולה, אך פשוטה: גם לחדול מרע וגם לחתור לטוב. שתי מצוות עשה הדורשות פעולה אקטיבית - גם לזהות ולסלק עוולות, רשעות וחוסר-צדק, וגם לעשות מעשים המיטיבים עם הזולת. אין להסתפק בהימנעות מהרע, אלא לשאוף תמיד גם להרבות טוב. וההפך: אין להסתפק בעשיית מעשים טובים, אם הדבר כרוך בהתעלמות מהרוע שסביבנו. 

פרשנים רבים התחבטו בשאלה מה חשוב יותר – 'סור מרע' או 'עשה טוב'? יש הטוענים, שקודם נכתב 'סור מרע' ורק אחר כך 'עשה טוב', כי אין למעשה אפשרות להגיע לטוב ללא הסרת הרוע, שהרי זה בבחינת 'טובל ושרץ בידיו'. ויש הטוענים כי אין אפשרות (ואסור!) להמתין שכל הרע יעלם לפני שמתחילים להפיץ טוב בעולם, שהרי על ידי עשיית טוב, ביעור הרע כבר יבוא מאליו. כדברי רבי מנחם מנדל מויז'ניץ: "אם ימתין אדם לסילוקו המוחלט של הרע, אפשר שלעולם לא יגיע לטובה, באשר המערכה לביעור הרע כבדה היא מאוד. לכן, אין לו לאדם אלא לאחוז בטוב, ובעזרתו להשתדל להתגבר ולדחות את הרע" (מעובד מהספר "צמח צדיק"). 

מתוך הפסוק עולות שתי גישות חינוכיות, שמקובל לשלב ביניהן בחינוך לערכים: 'סור מרע' בבחינת שיטת המקל – הנעה מתוך פחד מעונש או תוצאות שליליות, ו'עשה טוב' בבחינת שיטת הגזר – הנעה מתוך שאיפה לתגמול או שכר. היות וכאן מדובר בשילוב בין שתי מצוות 'עשה' (שהרי גם בסילוק הרוע וגם בעשיית טוב יש צורך בעשייה אקטיבית ואקטיביזם!), שיטת המהר"ל רלוונטית לשתי הגישות: "אין מתן שכר אלא על קיום מצוות עשה, ולא על קיום מצוות לא תעשה, כי רק בקיום מצוות עשה הוא קונה מעלה יתירה, ולא בקיום מצוות לא תעשה".

תקופה זו מפסח עד יום העצמאות הינה תקופה "המתחילה בגנות ומסתיימת בשבח". הנרטיב של העם שלנו נע מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, מגלות לארץ ישראל, מהמקום (הפיזי והנפשי) שבו מסירים את הרע ועד למקום שניתן לעשות בו טוב. השנה, כשתקופה זו פוגשת חברה ישראלית מקוטבת ושסועה, כמדומני שאין לנו אלא לחתור גם ל"ס֣וּר מֵ֭רָע וַעֲשֵׂה־טֹ֑וב" וגם להגשמת המשך הפסוק מתהילים: "בַּקֵּ֖שׁ שָׁלֹ֣ום וְרׇדְפֵֽהוּ".