לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

כותבת לך ארץ אהובה שאת בת גילי וכמוני, כמה הרפתקאות עברו עלייך, כמה גדלת והתפתחת. עברת טלטלות ומשברים ומלחמות ואת עדיין חיה ונושאת איתך חלום עתיק ותקווה גדולה לבניין שלם ולגאולה.

ארץ ישראל נקראת ארץ הצבי. הצבי מסמל את הערגה. את הכמיהה לשוב ארצה אחרי אלפי שנות גלות, ולממש בך אלפי חלומות. איש איש וחלומו, אישה אישה וחלומה.

קיבוץ כזה של תרבויות יצר פערים, מחלוקות ואידיאולוגיות מתנגשות. רב תרבותיות הלכה והתקשתה למחנות אידיאולוגים, לפקעת שמאיימת על הדרך המשותפת. וכך, הגענו בשנת ה - 75 לסוג של מבוכה אל מול מחלוקת שמתעצמת. פתאום צץ הפחד הקיומי והשאלה הגדולה היא: איזה עַם אנחנו ומה מחבר ביננו.

אולי זוהי שעת הזדמנות ליצור מחדש את הישראליות, מתוך כניסה לעומק ההבנה של תפקיד המדינה היהודית בארץ ישראל ולחדד גם את תפקידה בעולם. לחבר תפיסות של מסורתיות עם תפיסות ליברליות, חרות ופתיחות עם שיבה אל המקורות, אוניברסליות עם זהות לאומית יחודית.

המפגש הבין תרבותי, האינטגרציה החברתית וההיתוך בהתמודדות עם אתגרי קיום משותפים יכולים  ליצור שפה חדשה.

ארץ הצבי, מסמלת גם את ההתרחבות והגמישות. כמו עורו של הצבי שיכול להימתח עוד ועוד.

הרב קוק, בתחילת המאה ה-20, חזה את החידוש הרוחני הגדול בשיבה המחודשת לארץ. 

העם היהודי, התורה שתצמח בארץ ישראל, תשנה את פניה של היהדות.

מלכות ישראל נקראת כלה. כוחה נמצא בכל הגוונים שהיא מכילה בתוכה. אם יחסר ממנה אפילו גוון אחד אינה יכולה למלא את ייעודה ותפקידה כלפי העולם.

ההכלה כוללת בתוכה גם את שכננו הפלסטינים. כמונו, גם הם קשורים לארץ הזאת. שני עמים שבורא עולם נטע בארץ הקודש - ארץ השלום, כדי שנוביל ביחד את השלום. 

באופן דומה, עלינו להעמיק את ההבנה של השורש המשותף לנו ולבסס מרחב קיומי משותף מתוך כבוד הדדי ושיתוף פעולה.

הלוואי שנצליח במשימה המורכבת הזו, עליה אני מתפללת היום:

"שים שלום, טובה וברכה, חיים חן וחסד ורחמים".