לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,
יום ההולדת העגול של ישראל מחייב אותנו לעצור ולהיזכר שקיומה – על אף הקשיים והקלקולים שבה – אינו מובן מאליו כלל ועיקר! פחות משלוש שנים לאחר השואה, האסון הכבד ביותר שחווה עמנו, ואולי האנושות כולה – קמה המדינה בתנאים לא תנאים וכנגד כל-הסיכויים. איך אפשר להסביר זאת?
התקווה, התקווה הבלתי מתפשרת, התקווה בת שנות אלפיים, היא הייתה חומר הבניין הנאמן של מדינת ישראל. והיא זו שעלינו להיזכר בה בימים אלה, שרבים נתפשים בהם לייאוש.
ייאוש הוא שמיכה נוחה המזמינה להתכרבל בה אולם הוא גם יכול להיות מנוף אדיר! ההוגה אהרון דוד גורדון כתב לפני 110 שנה, לסופר י"ח ברנר על הפוטנציאל העצום של הייאוש:
"הבו לנו יחידים! הבו לנו מתייאשים! הבו לנו יחידים, שאינם מתבטלים ושאינם עוזבים את המערכה, והבו לנו מתייאשים, המשקיעים את יאושם בבניין, בבניין אחד! [...]. אז תראו ונוכחתם, איזה כוח של תחייה ושל יצירה יכולים לברוא בארץ-ישראל" (האומה והעבודה, 160).
אסור לנו להתמסר לייאוש. אם נתמסר לו, נגלה שחששותינו האפלים יתממשו. במקום זאת נשקיע את מצוקתנו בבניין. בסופו-של-דבר, מי שינהלו את השיחה, מי שלא ייוותרו על המערכה, הם אלה שיכתבו את תולדות עמנו.
ואכן, מתחת לרדאר, בלא הקצאות ובלי תקציבים צומחות להן בארץ אינספור יוזמות מלאות חיים ורוויות בתקווה של קהילות ופעולות בנות קיימא המדגישות את הצדדים את אהבת הגר, יחסים הוגנים בין מגדרים, בין קבוצות ועמים ושל צדק חברתי. נאחז בהן ונעצימן!
עת צרה לנו, עת מאבק, שפרקים קשים שלו צפויים לנו. מי שיטילו עצמם לתוכו בלהט ובמחויבות, באהבה ובענווה – יכריעוהו. כי "עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ", וכי הָיֹה נהיה "עַם חָפְשִׁי בְּאַרְצֵנוּ". והלוואי שלא ירחק זה היום.
בכבוד רב,
הָרַבָּה דליה מרקס
הרבה והפרופ' דליה מרקס, מחזיקת הקתדרה על שם הרב אהרון פנקין, היא חוקרת ליטורגיה ומרצה בהיברו יוניון קולג' בירושלים. מרקס היא העורכת הראשית של תפילת האדם: סידור רפורמי ישראלי (2020), והמחברת של בזמן: מסעות בלוח השנה היהודי-ישראלי (2018) המתורגם לשפות אחדות.