לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

בשנת השבעים וחמש למדינת ישראל, אנחנו מוצאים את עצמנו במשבר שאיננו פוליטי בלבד; הוא חורג מעבר לקושי להכיל ולנהל מחלוקת שכן הוא נוגע ביסודות – באמון שנשבר בין מרכיבי החברה הישראלית, שעוצמת החשדנות ביחסיהם מאיימת על שלמותה. 

מה ירפא את השבר שנפער בתוכנו?

אפשר להתחיל בהכרה בתלות-ההדדית שבינינו, במילותיה של המשוררת, זלדה: 

"שלומי קשור בחוט אל שלומך". 

תלות-הדדית, לפני שהיא ערך, היא האופן שבו אנחנו תופסים את העולם. הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל ("הגיוני עוזיאל") תיאר כך את העולם: "העולם כולו הוא שרשרת אחת שכל חוליה ממנה קשורה ואחוזה בחברתה, פועלת עליה ונפעלת ממנה, כגוף האדם שהוא מורכב ממערכות איברים וגידים... וכל פגם או מחלה באחד מקטני אבריו – פוגם ומחליא את כל הגוף, לעומת זאת רפואתו היא מביאה רפואה לכל הגוף."

כלומר, בנוסף לשוויון הבסיסי בין בני האדם, ישנם החיבורים והזיקות ביניהם. אנחנו מתקיימים בעולם לא כבועות נפרדות לעצמן ובשביל עצמן, אלא יש בינינו קשרים המכוננים את האנושיות שלנו. המשמעות היא שאנחנו תלויים זה בזה.

בתרבות שבה אנחנו חיים, המאדירה את האוטונומיה והנפרדות, התלות-ההדדית נתפסת כחולשה, והפגיעות שהתלות הזו יוצרת מוכחשת. אבל במסורת היהודית התלות-ההדדית היא של כוח, חיבור ולכידות – במעגל הראשון בין בני העם היהודי, שכולנו ערבים זה בזה, ובמעגל נוסף ומשלים, בין בני האדם כולם. 

ההכרה בתלות-ההדדית כמאפיין משותף לבני אנוש היא תנאי ובסיס ליכולת להיפתח לאחר, לחרוג מגבולות העצמי ולראות את הפגיעות שלו. היא מקור של ענווה, ומתוך כך של יצירת שותפות וקבלת אחריות. היא נקודת המוצא והבסיס לחברה של צדק חברתי, הומאניות, נדיבות. חברה המבוססת על יחסים של דאגה ואכפתיות. 

"הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת  כִּי-תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם" (ישעיהו נח, ז). "מבשרך לא תתעלם" – הזולת הוא בשר מבשרך ועל כן לא תוכל להתעלם ממנו, רווחתו היא רווחתך. 

באותם הפסוקים ממשיך ומבטיח ישעיהו הנביא: אם לא נתעלם מזולתנו שהוא בשרנו, "אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד ה' יַאַסְפֶךָ."

יהי רצון שנזכה, במהרה בימינו.