לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

אחד מהמעמדים הטקסיים הייחודיים בתנ"ך הוא טקס קריאת ספר התורה ברחוב ע"י עזרא הסופר, כמה עשרות שנים בתוך תקופת שיבת ציון של ימי הבית השני: "וַיֵּאָסְפוּ כָל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב... וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה... וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ... וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב... נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים, וְאָזְנֵי כָל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה..." (נחמיה ח', א-ג).

מרשים אותי מאוד המעמד הזה, ששם את ספר התורה במרכז הרחוב הישראלי. בהשראתו אני מבקש לחזק את זהותנו כ"עם הספר", וכלשונה של פסקת הפתיחה של מגילת העצמאות: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

מקובל לטעון שהכינוי "עם הספר" לקוח מהתייחסות הקוראן אל היהודים כאנשי הספר (בניגוד לעובדי האלילים), אולם נדמה שהוא תפס מוטת כנפיים רחבה בהרבה – כפי שכתב גרשום שלום: "העם היהודי (...) הופיע בזירת ההיסטוריה ביחד עם הספר שלו. העם והספר כרוכים היו בתודעה העצמית של היהודים ובתודעת העולם" ("עם הספר", ויקיפדיה). בניסוחו של הראי"ה קוק: "הספר וכל אגפיו - גילויו של הלב הם, ואיזה לב - לב האומה, הלב של נשמתה, הלב של תמצית כל הוייתה, של מעמק חייה, זה הלב דווקא בספר הוא מונח וגנוז, ותוך כל גרגיר המתגלה מאוצר הספר המון רב של לב ושל חיים מונחים" ("על במותינו חללים").

הספר הינו בראש ובראשונה ספר התנ"ך, אך אליו מצטרפים ספרי הדורות כולם, הכותבות והמשוררים, הפרשנים וההוגות, המספרים והיוצרות. הספר נמצא במוקד, ומסביבו ולאורו החברה כולה לומדת ודנה, משוחחת והוגה, מבארת וצומחת - ממש מתוך ערוגות הספר, מתוך תלמי הכתובים.

חברה שספר נמצא בליבה, וחינוך ותרבות, מסורת וחשיבה, שיחה ודיון זורמים בעורקיה – מובטחת לה האפשרות להיות חברה הגונה וידידותית, עמוקה וחולמת, מחוברת ומחברת.