לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

הרבה פנים ליהדות ולספר היסוד שלה – המקרא; פנים חומלות ופנים אכזריות, פנים המביטות בכלל משפחות האדמה ומצוות להיות ברכה להן, ופנים המתריסות בעזות מצח "וּנְתָנְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עֶלְיוֹן עַל כָּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" (דברים כח, א). הציונות בדורותיה הראשונים, לגווניה ולזרמיה, בחרה לדבוק בקו המקראי השוזר את שכינת האל המתחדשת בציון, באמונה ש"גויים רבים" יהיו יחדיו לעם ה' (זכריה ב, טו)

. את חזון שיבת ציון המודרנית הבינו לא רק כמנוף לכינון חברה יהודית מתחדשת ורעננה, אלא גם כאבן דרך בשחרור העמים, בגאולת האדם באשר הוא, בכינון שותפות אנושית גדולה. שותפים היו לתפיסה זו הוגי הציונות החילונית והדתית, הסוציאליסטית והאזרחית, משמאל ומימין. הוויכוח הנוקב ביניהם היה רק על הפרמטרים לכינון חברת מופת כזו, על האופן שבו היא תשפיע אור ותקווה על סביבותיה. לימים, טבע דוד בן גוריון את המונח "אור לגויים", כפרפרזה על נבואת נביא שיבת ציון משכבר הימים, שהעם יהיה "לאור גויים": "אֲנִי ה' קְרָאתִיךָ בְצֶדֶק וְאַחְזֵק בְּיָדֶךָ וְאֶצָּרְךָ וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְאוֹר גּוֹיִם. לִפְקֹחַ עֵינַיִם עִוְרוֹת לְהוֹצִיא מִמַּסְגֵּר אַסִּיר מִבֵּית כֶּלֶא יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ" (ישעיהו מב, ו-ז), וגם: "...וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ" (ישעיהו מט, ו).

במלאת 75 שנים למדינה זועקת ההתרחקות מחזון זה. התקיימה בנו תוכחת הנביא: "כֹּה אָמַר ה' מַה מָּצְאוּ אֲבוֹתֵיכֶם בִּי עָוֶל כִּי רָחֲקוּ מֵעָלָי וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (ירמיהו ב, ה). מהמצווה לעשות כל שלאל ידינו לקומם "עם-אדם" וחברת מופת נותרה רק יומרנות מעוותת של הוזי-משיח, כאילו עצם מפעלם המשיחי הכובש יביא אור לגויים; גם לאלה שהוא ירמוס, ידכא וינשל. אבל עיוותו של הרעיון וניכוסו בידי מעוולים, אין בכוחו לעמעם את אור האמת שבו. המצווה היא מצוות חיינו. התקווה היא תקוות אמת. רק אם נדע להציב במרכז הווייתנו הלאומית את "יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל", את האחריות שנושא כל עם לשלומה של האנושות כולה ולקיומה של הבריאה האלוהית, תהיה תקומתנו משמעות וערך, יהיה לה קיום לדורות.