לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

בימים אלו, בהן אני הולכת לאיבוד בחיפוש אחר המילים המתאימות, בין תוכחה להכלה, בין מבט בהווה לבין החזקת התקווה והעתיד, בין מילים רכות למילים קשות, תוהה בתוכי: מה כוחן של מילים בעת הזו?

במדרש בראשית רבה, נאמר על המילים "והנה טוב מאד" בבריאת העולם, שאלוהים היה בורא עולמות ומחריבן, עד שהגיע לעולם שהיה מרוצה ממנו. 

זאת פריבילגיה שיש רק לאלוהים. לנו יש עולם אחד, ישראל אחת, חיים של פעם אחת. 

המאבק בישראל היום נע סביב הדילמה: האם זו עת מלחמה או עת בנייה. האם לפרק או לחבר. האם זהו זמן של חורבן או זמן של בנייה משותפת?

יש ברשותי כלי בניין, וביניהם: כלי השיח וכלי ההקשבה. 

הוריי לחמו בפלמ"ח, אחר כך הניחו את כלי המלחמה ובחרו בכלי הבנין. הם הקימו במו ידיהם קיבוץ בנגב, וביקשו לחיות חיים של צדק ושוויון. לימים, הבנתי שבדרך לבניית חברה צודקת נעשו לא מעט טעויות, אך עדיין הם האמינו בכל ליבם בבנייה המשותפת.

בברכה הרביעית מתוך שבע הברכות בחתונה אומרים:"...אשר יצר את האדם בצלמו ...והתקין לו ממנו בנין עדי עד...". 

כיצד נבנה יחד בניין עדי עד אם לא נכלול את כל מי שחי פה? את העולים, הערבים, ילידי הארץ, בני ובנות כל השבטים, הדעות השונות, הגוונים והצבעים?! איך יתכן שביסודות הבית המשותף שלנו יהיו מחוסרי בית, חסרי זכויות וחסרי שותפות?!

מפרשות המשכן אנחנו לומדים שהמשכן נבנה על נתינה מרצון, על תחושת שייכות ורצון לקחת חלק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"      (שמות כה, ב).

המשכן שלנו בישראל לא יכול להתקיים רק על המבנה או רק על החוק. כדי שתשכון בו רוח, הוא חייב להיות מבוסס על נדיבות, שיתוף, גיוון, ריבוי וחלונות פתוחים לכל עבר.

בעת של סכנת חורבן אני ממשיכה ובוחרת להאמין ולפעול למען בניית המשכן המשותף.