לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

אני אוהב אותךָ. אני אוהב אוֹתָךְ, אנא תאהבו גם אותי. גֵּר אני בארצכם. 

ארץ יפה היא, אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, ארץ, וזה שמעתי מכם, תושביה ותושבותיה, אשר לצערכם לא יודעת שלום, כי לא היה בה שלום למשך זמן ארוך מספיק כדי להרגיש, כדי להנות, כדי לשמוח.

כתוב בכיתבי הקודש שלנו: "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". אכן, נכון הדבר. אך האם בכל עת, האם בכל חפץ נמצא את האהבה? האמת, הן הלידה והן המוות יכולים לעורר בעומק נפשנו את תחושת האהבה. וכמו כן, גם הבכי והצחוק לעתים קרובות מוצאים את מקורם באהבתנו. בדומה לכך, הן השתיקה והדיבור יכולים לבטא את האהבה, אמנם לא תמיד. לפעמים הם מבטאים את ההפך, את השנאה. שלא יקרה הדבר. 

לשמחתנו ישנה אהבה בנטיעה, בריפוי, בבניה, בריקוד ובחיבוק. אבל לעולם לא נמצא את האהבה בהרג, בהרס, בזריקת "אבנים", בקרע או במלחמה. כאשר אנחנו מאפשרים לעצמינו לפעול בדרך השנאה, בדרך הקנאה ובדרך הכעס, נקרעת הארץ ואז קוראת לנו בקוֹל דְּמָמָה דַקָּה: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד, וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֹדֶךָ", "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

בברית החדשה כתוב: "הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵׂא; הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל." 

אחת הצדיקות, תרזה הקטנה, מנשות החיל של ההיסטוריה שלנו, חיפשה את מקומה בעולם ולא מצאה בשבילה שום תפקיד, שום דרך ושום מעמד, עד שמצאה את האהבה ובחרה להיות כְּלֵב דופק בחברה שלנו. לכולנו יש לב. אמנם לכולנו יש תפקידים שונים, דרכים שונות ומעמדים שונים. אך אל נא נשכח שיש לנו לב. 

אני אוהב אותךָ. אני אוהב אוֹתָךְ…