לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

אחווה, מלשון אחים ואחיות, איננה דבר פשוט. בחומש בראשית אנו נתקלים באיבה ובקנאה נוראיות בין איש לאחיו – רצח הבל על ידי אחיו קין, קנאה וקושי בין רחל ללאה ומכירת יוסף על ידי אחיו. נדמה כי התורה מבקשת לשרטט בפנינו את האמת הקשה כי הכאבים הגדולים ביותר וחוסר הסובלנות הקיצוני ביותר עלולים להימצא דווקא בין אחים ואחיות.

לעומת חומש בראשית, חומש שמות מייצר לנו אחאות מיטיבה – בין משה, מרים ואהרון. אחוות אחים שיש בה את המחויבות לשמור על שלומו וחייו של אחינו, נכונות להשלים זה את חסרונותיו של זה, נשיאה משותפת בעול ההנהגה, תוכחה ודאגה והתייצבות משותפת אל מול הקודש. אחווה מיטיבה מאפשרת לנו לרפא חולים, לצאת ממצרים, לקבל תורה, לשיר שירה.

אחיות ואחים הם המלווים אותנו לאורך חיינו. איתם אנו חולקים זכרונות, איתם ולמולן אנו מעצבות את זהותנו, הם מכירים חלקים בנו שאיש אחר לא יכיר. כל כך קל כאחיות וכאחים לעסוק בהשוואות מכאיבות, בפצעי עבר, בקנאות ואכזבות. 

המדרש בבראשית רבה מפרש את המילים משיר השירים "אחות לנו קטנה" כמופנים לאברהם אבינו, משום "שאיחה את כל באי העולם. בר קפרא אמר: כזה שהוא מאחה את הקרע". 

הלוואי  ונזכור כי אנשים אחים אנחנו. שנבקש טוב זה לזו, שנדבר שלום זה עבור זו והלוואי שבכח אחווה זו נזכה לאחות את הקרע.

"יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ שַׁלְוָה בְּאַרְמְנוֹתָיִךְ.  

לְמַעַן אַחַי וְרֵעָי אֲדַבְּרָה נָּא שָׁלוֹם בָּךְ.  

לְמַעַן בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵינוּ אֲבַקְשָׁה טוֹב לָךְ". (תהלים קכב)