לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

מדינה יקרה, גדלתי במשפחה חרדית. למרות זאת, ציינו אצלנו בקפדנות את "הלכות" יום העצמאות, כולל הליכה לכיכרות עם במות בידור חילוניות למהדרין. היה זה חריג בנוף ילדותי. דמייני את סבא שלי כאדם חרדי עומד ושומע בדיחות של תיקי דיין.

משפחתו של אבי עלתה לארץ ב"בר מצווה" של המדינה, בעיצומו של יום העצמאות בשנת 1961.  בני ובנות המשפחה התרשמו מאוד מכמות הדגלים שנפרשו לכבודם.

היה זה סופו של מאבק ארוך לעלות לארץ המובטחת, רצוף התנכלויות רבות של הנ.ק.וו.ד. הרומני לסבי, שהיה ראש הקהילה היהודית. טרם עלייתו ארצה, לאחר שני ניסיונות כושלים להברחת הגבול, אף הושיבו אותו במעצר. 

יום העצמאות שילב בין החגיגה המשפחתית לבין הוקרת תודה על קיום המדינה, כזאת שמעניקה חיי חירות יהודיים אמיתיים ליושביה. 

משפחתה הציונית דתית של אימי, הגיעה אלייך בספינת מעפילים מאוסטריה בשנת 1939. סבתי נאלצה לבטל שידוך למענך, מיותר לציין מה עלה בגורלו של ארוסה.

היות המדינה "בית" הייתה עמוקה ביותר, הבנה שחצתה קווים ומחנות.

לצערי, רוחות רעות מנשבות בבית שלנו. רבים וטובים כבר לא מרגישים "בבית". הציבור החרדי והדתי עברו תהליכי הקצנה והפרדות, וגם הציבור הכללי משוסע וקרוע. תחושת המקום, במובן העמוק, של קבלה והכלה של "בני בית" לא ברורה מאליה.

מגילת העצמאות מצהירה על "זכותו של העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי".

אבל רק כאשר שהה בפלורידה, הבין המשורר נתן יונתן כי :

"הבית זה מקום, שאם אתה חייב לשוב אליו, תמיד פתוחה בו דלת לקראתך". 

מדינה יקרה, מי יתן ותחזרי להעניק תחושת בית לאלו שחיים בך. בית, במובנו "הפשוט" של תחושת שייכות בלתי מותנית, בית של מקום ושורשיות, בית של זיכרונות, בית שבו כל מי שגר בו הוא "בן בית" וגם אם יש גערות בסגנון "מי גמר את המים החמים במקלחת", לומדים לקבל כל אחד את השיגעונות של האחר. בית, שבו לא מעלים על הדעת ותוהים האם זה המקום שלי, אלא רק, איך הופכים אותו לנעים יותר.

פשוט בית.