לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

אחד הרגעים המכוננים בתיאור לידתו של עם ישראל ומשה רבנו, קשור בדמותה של אישה זרה - בת פרעה. מה הניע אישה המתגוררת בארמון השליט המצרי, ביתו של עריץ שגזר השמדה ודיכוי על עם אחר, לפעול בניגוד להוראות אביה, בניגוד לנורמות החברתיות המבקשות להשליך כל בן עברי ליְאוֹר, ולאמץ אל חיקה תינוק "מילדי העברים"?

התורה מתארת לנו את האמפתיה של בת פרעה, את הכרתה בסבלו של התינוק הזר ובעקבותיהם את מעשיה. במילים אחרות, בת פרעה מפגינה בפעם הראשונה בתולדותינו, מופת של חמלה :

"וַתֵּרֶד בַּת-פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל-הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶה...   וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת-הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה-נַעַר בֹּכֶה; וַתַּחְמֹל עָלָיו--וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה...וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, וַתְּבִאֵהוּ לְבַת-פַּרְעֹה, וַיְהִי-לָהּ, לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, מֹשֶׁה" (שמות ב, ה - י).

החמלה היא "שותפות הסבל בה נעשה החומל שותף לסבלו של הנחמל" (אבי שגיא, אתגר השיבה אל המסורת, עמ' 473). חמלה אינה רחמים. רחמים אינם כרוכים עפ"י רוב בפעולה מעשית להקלת הסבל ועלולים לשמר תחושת עליונות כלפי הסובל.

בשנתה ה - 75 מדינת ישראל זקוקה לחברה בה רווחת החמלה לא פחות מפיתוחים טכנולוגים, עוצמה צבאית וקידמה כלכלית. חברה בה אנו משכללים את יכולתנו להזדהות עם השונים מאיתנו ללא קשר למרכיבי שייכותם. חברה בה קיימת אמפתיה כלפי סבלם של האחרים, שתאפשר לנו לחרוג מעצמנו, לחוש הזדהות עם האחר ולהתייחס אליו כרֵעַ. 

בכל דור ודור, ואולי במיוחד כעת, אנו זקוקים לאנשים כמו בת פרעה, כאלה המסוגלים לפרוץ חומות עוינות ושנאה ולפעול למען הגרים, היתומים והאלמנות של דורנו.

ההיסטוריה שלנו מזכירה את סיפורם של חסידי אומות העולם שחמלו על הנידונים למיתה בשעות חשוכות וסיכנו את חייהם. החברה הישראלית נבנתה ונבנית גם בזכות אלה המעזים גם כיום לא לראות באחרים זרים רחוקים, אלא לגעת בכאבם ולפעול למענם. 

הציווי המקראי לחוש את סבל הגר ולפרוט אותו למעשים המונעים על ידי חמלה, מציב מגדלור מוסרי מעל כל אחת ואחד מאיתנו : "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". (שמות כג, ט)