לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,
לקראת יום העצמאות ה-75 אני מאחלת לנו כחברה לאפשר לעצמנו להשתנות.
אנחנו מורגלים לשנות את מרחב חיינו: לבנות, ליצור, לעשות. כך בנינו מדינה. גם ביחסינו עם הזולת אנחנו רוצים שאחרים ישתנו - בן. בת הזוג שלנו, ילדינו… אנשים שחושבים אחרת מאיתנו ישתנו – אם הם ישתנו, נדמה לנו שיהיה טוב יותר. אני מאחלת לנו, שלצד השינוי שאנחנו פועלים בסביבתנו, תהיה בנו היכולת להשתנות. לא לבקש שאחרים ישתנו, אלא להשתנות בעצמנו.
מי שחיו בזוגיות במהלך חייהם יודעים, שבחירה בזוגיות עם אדם אחר מחייבת יכולת להשתנות. היאחזות בקיים מקבעת אותנו, בקשר זוגי היא מביאה למחנק.
תרבות חייבת להשתנות, מכיוון שתרבות שאינה משתנה – מתנוונת. גם ההלכה משתנה, והולכת עם ההולכים לפיה – לפעמים בצעדים איטיים, לפעמים בצעדים מהירים יותר, אבל בכל מקרה היא משתנה.
קל להקשיב למי שחושבים כמוני, קשה להקשיב למי שחושבים שאני טועה. צמיחה מחייבת השתנות. לא נוכל לגדול, לא פיזית, לא נפשית ולא רוחנית, אם לא נסכים להשתנות.
ה' מורה לאברם: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א). אברם צריך ללכת, מבלי לדעת לאן. היכולת להשתנות מחייבת אותנו לצאת מאזור הנוחות וללכת אל ארץ לא נודעת. היציאה אל מקום של אי ודאות מפחידה ומעוררת חוסר ביטחון, אך התהליך הזה מחייב שתהיה לנו נכונות לא להישאר אותו דבר. הציווי של ה' לאברם אומר לנו: לך לך מדפוסי החשיבה שלך, לכי לך מן המוכר, מבלי לדעת לאן.
לצד זאת, האמירה "צֵא וּלְמַד" נותנת לנו הבטחה: אם תצאו, אז תלמדו. כדי ללמוד, עלינו לצאת מאזור הנוחות שלנו, להיות מוכנים להשתנות. אם נצליח לצאת מהמקום המוכר שלנו, אז בוודאי נלמד. ואולי עצם היציאה היא הלמידה - ברגע שאנחנו מצליחים לצאת, הרי שכבר למדנו. הנכונות לצאת מחייבת דעה פתוחה, כמו שאוה קילפי כותבת, וברגע שדעתנו פתוחה, נפתחים גבולות העולם הפנימי שלנו, ואנו מסוגלים לאפשר לעצמנו לראות דברים מנקודת מבט שונה משהורגלנו. אולי נגלה שהארץ הלא נודעת היא מקום שנרצה להיות בו, לפעמים "אִם יוֹצְאִים מַגִּיעִים לִמְקוֹמוֹת נִפְלָאִים"(דוקטור סוס).
הלוואי שתהיה בנו פתיחות להשתנות על ידי הקשבה מתוך כבוד למי ומה שאיננו אנחנו. שנוכל לשנות את דעותינו, לא להיות מקובעים, לקבל את השינויים המתרחשים בעולם ולהיות מסוגלים גם לשנות את המציאות וגם להשתנות איתה.
הלוואי שלשם שינוי, לא נבקש את השינוי אצל אחרים, אלא נהיה מוכנים להשתנות בעצמנו, להינגע על ידי הזולת, לאפשר לזולת לגעת בפנימיותנו, לאפשר לדעות שונות לגעת בנו, לשנות אותנו. כפי שכתב עמוס עוז: "מותר לגעת ומותר לשנות, כל עוד אתה עצמך מוכן להינגע ולהשתנות. התנאי הוא אהבה" (עמוס עוז, נגד שמירת הטבע).
הלוואי שדעתנו תהיה פתוחה, רק כך נוכל לאחות את השסעים ולהעלות ארוכה לפצעים.
אֲנִי מְחַבֶּבֶת אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה / אֲנָשִׁים הַמְּסֻגָּלִים לוֹמַר: מָה?
בֶּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי. / זֶה בִּכְלָל לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי.
דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה / יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת צוֹדְקִים
יוֹתֵר מֵ"הֲרֵי אֲנִי אָמַרְתִּי" / וּמִ"יָדַעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְּׁנַת..."
(אוה קילפּי, מפינית: רמי סערי)
באהבה,
הרַבָּה סיגל אשר
הרַבָּה סיגל אשר, מוסמכת לרבנות חילונית הומניסטית על ידי מכון "תמורה", עמיתה בתכנית לרבנות ישראלית של מכון הרטמן והמדרשה באורנים. עובדת במחלקות צדק חברתי וחינוך בארגון "קול רבני לזכויות אדם". חיה בחיפה עם בת זוגה ובתן. סיגל עורכת טקסי חיים ומלווה רוחנית.