לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

כל פרק בתולדותייך נכתב בעזרת המסירות. אי אפשר היה לעשות את הבלתי אפשרי של הקמת מדינה כה ייחודית, שכל כך הרבה התנגדו לה, שתנאיה הפיסיים כל כך מאתגרים, אלמלא אלה שהעדיפו את עשייתם החיונית על פני איכות חייהם ונוחותם.

״אם אין אני לי - מי לי; וכשאני לעצמי - מה אני; ואם לא עכשיו - אימתי״ (משנה אבות א, יד).

לכאורה המשנה, משמו של הלל, מעמידה שני ערכים סותרים שמניעים את בחירותינו: רק אני אדאג לעצמי ועל כן עלי להתמקד בזה; אבל חיים שבהם אני דואגת רק לעצמי הם חסרי משמעות. ״אם לא עכשיו - אימתי״ מכניס לתמונה תודעת דחיפות, שמדרבנת עשייה ומחייבת תיעדוף.

אני לא בטוחה שהערכים הללו סותרים. חיים של מסירות כלפי אחרים יכולים גם להוות דאגה לעצמי: מסירות כלפי אהוב או אהובה שיחזירו לי אהבה, ילדים שארווה מהם נחת, או מפעלי חיים למיניהם שבאמצעותם אקדם ערכים שחשובים לי ואייצר סביבה רצויה לי (וגם אקבל מהם תחושת סיפוק ומשמעות).  

בהבנה הזאת, המסירות של ״כשאני לעצמי - מה אני״ לא דורשת ביטול עצמי. היא כן דורשת כנראה תיעדוף של החשוב על פני הנוח; וכן מחייבת אותנו כחלק מן הדאגה לעצמנו לקדם גם את טובת הכלל.

גם את ״אם אין אני לי - מי לי״, שלכאורה מדבר על צרכים אישיים, ניתן לפרש אחרת. הרמב״ם פירש כי עלינו להיות ״מעורר נפשי למעלה״, מבלי להמתין לכוח חיצוני שיעורר אותנו; כלומר תודעה לא של אנוכיות אלא של דרבון עצמי לקראת העשייה הרצויה.  

אדם נקרא, אם כן, למצוא את הדבר, שהוא לא ״לעצמי״, שעונה על השאלה ״מה אני״; ואת הכוח הזה להפעיל, מבלי להמתין להזמנה או לקריאה חיצונית.

מדינת ישראל היקרה וכל תושביה ותושבותיה, הלוואי שנתברך במסירות, שתסייע לנו להמשיך ולכתוב את סיפורך מלא ההשראה, הגבורה והתפארת; שיהיו לנו הכוחות להתמסר לטובתך מתוך עצמנו ושנצליח לאתר את הצרכים שלנו שייטיבו גם איתך ואליהם להתמסר.