לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

לקראת חגיגות 75 למדינתנו, בעודנו מסתכלים קדימה אל עתידנו המשותף, יש ערך אחד שממשיך להדהד בראשי, ערך שבלעדיו עתידנו לוט בערפל. הערך הזה הוא צמצום.

צמצום נכנס ללקסיקון הערכים הודות לאר"י הקדוש ז"ל, במאה ה-16. צמצום זאת תכונה שהאל האינסופי אימץ לעצמו כדי לאפשר מקום לעולם הסופי להתקיים. ללא המעשה הזה של צמצום עצמי, האינסופיות של האל, אשר מעצם ההגדרה תופסת את כל המקום, הייתה מונעת מכל דבר סופי לחיות לצידו של אלוהים. במעשה של חסד, אלוהים אימץ את ההגבלה העצמית, ובכך מאפשר לכל קיום אחר להתקיים.

במשך אלפיים שנים, בני ובנות העם שלנו חלמו, קיוו והתפללו לחזור הביתה. מדינת ישראל נושאת מיליוני חלומות ושאיפות, וחלק מאינטנסיביות של החיים כאן בארץ, זאת תוצאה ישירה של התשוקה אשר ליוותה את הכמיהה ואת החזון לבית אשר נבנה כאן. בזמן שחלמנו על בית יהודי, שכחנו לעתים שבו זמנית גם יהודים אחרים חלמו על אותו בית, רק שהחלום שלהם היה שונה משלנו, ולפעמים אף בהתנגשות ישירה לחלום שלנו. 

אנחנו יכולים לשיר יחד את ההמנון שלנו, "התקווה בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצנו", אבל מעולם לא התבטאנו ולא הגענו להסכמה לגבי מה זה אומר להיות עם חופשי. מעבר לחופש פוליטי, הסוגיות האמיתיות של חירות הנוגעות לזכויות בלתי ניתנות לערעור של אזרחים לשוויון, כבוד, חופש דת, אם למנות רק כמה, מחלקים אותנו לשלל שבטים ואידיאולוגיות.

החרפת האתגר זאת העובדה שמעולם לא הפנמנו באמת שהחלום שלנו לא משותף ל-20% מאזרחינו הלא יהודים, עבורם, השיבה שלנו הביתה לא רק שלא מתפרשת כחלום, אלא כאסון. 

כיצד אנו יכולים להכיל חלומות, אידיאולוגיות ונרטיבים מרובים וסותרים? זה ידרוש מחויבות מוסרית עמוקה יחד עם פשרות פוליטיות מורכבות. אך הכל מתחיל עם צמצום. כאשר כולנו נהיה מוכנים לצמצם את הוודאויות שלנו ואת האינטרס האישי והשבטי שלנו לגבי מה הכי נכון לעתידה של מדינת ישראל, נוכל לפנות מקום לאחרים לחיות לצידנו. 

הציונות כרוכה בהחלטה לחיות יחד. אם האמת של כל אחד תופסת את כל המקום, אפשר לחיות, אך לא יחד. כדי להיות עם הסופי, אלוהים בחר בצמצום. כדי לחיות עם כל הא.נשים, עלינו לעשות את אותו הדבר. כל השאר כבר יגיע.