לכבוד: מדינת ישראל וכל תושביה ותושבותיה,

במלאת 75 שנים להקמת מדינת ישראל, בזמן משבר חברתי שמאיים לפרום את החיבורים העדינים בינינו, אני מציעה להתבונן מחדש, ביחד, בסיפור שלנו. במרכז המודל ״סיפור ישראלי״, שהגה ד״ר דניאל מרום, ניצבות שלוש שאלות: מה סיפרו לך הוריך ומחנכיך על היותנו ישראלים? מה את מספרת לילדייך ולתלמידייך? אם קיים פער, כיצד את מסבירה אותו? אל המסע הזה כדאי לצאת בקבוצות מגוונות ככל האפשר, כדי להקשיב באמת לסיפורים השונים המרכיבים את הפסיפס הישראלי.

“האדם הבוגר מבחין, שאין ל"אני" שלו גבול בזמן. תשוקתו להתמיד מכוונת את מבטו, תוך שהוא מגלה את ה"אני" שלו, מעבר לקצבת חייו של עצמו… את שיצרו כל בני האדם בשרשרת הדורות ואת שהם עתידים ליצור, הריהו חש כיצירה שחלה בו בעצמו לפני ולפנים של ייחודו; את החוויות שבאו עליהם ושעתידות לבוא עליהם הוא חש כגורלו של עצמו המתחולל בתוך תוכו. עברו של עמו הוא זכרונו של עצמו, עתידו של עמו הוא תפקידו האישי המוטל  עליו” (מרטין בובר, מתוך תעודה ויעוד: היהדות והיהודים).

אנחנו חיים בתקופה של התעוררות ותיקון, של שבירת דיכוטומיות, ושל זיקה הולכת וגוברת למסורת היהודית ולשורשים. המשבר שפוקד אותנו מעורר דיון חשוב בשאלות היסוד העומדות בתשתית קיומנו. איך ראוי שתתנהל מדינה יהודית ודמוקרטית, שקיים בה מיעוט לאומי המהווה חמישית מכלל אזרחיה? ומה באשר לעם הפלסטיני שנתון לשליטתנו בשטחי יהודה ושומרון? מהו בסיס השותפות בין חלקיה השונים של החברה? מהו מקומן של המילים הגדולות במגילת העצמאות: ״מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה ללא הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות״? 

האם אנחנו מחויבות ומחויבים לערכים הללו? האם ראוי שמגילת העצמאות תשמש אותנו כיום כתשתית לחוקה? אם נפעל נכון, בהנהגה ובציבור הרחב, המשבר הנוכחי יכול להיות רגע של הולדת; כינון מחודש, מפוקח, של הברית בינינו. בדרך לשמירה על נס עצמאותנו.